סיור וירטואלי בתערוכה, כנסו ותהנו
התערוכה "אומרים שהיה פה שמח", מספקת הצצה חד פעמית וייחודית אל מאחורי הקלעים של גיבורי התרבות הישראלית בשנות השמונים והתשעים. תערוכה זו היא מדגם מייצג מתוך ספר הצילומים החדש של הצלם משה שי, המאגד רגעי קסם כפי שנתפסו בעדשת המצלמה שלו, ומציע מעין "קפסולת זמן" של חיי התרבות הישראלית בשנות השמונים ושל דמויות שהפכו לנכסי צאן ברזל בחיינו כאן. הצילומים מעבירים את הניחוח המיוחד של התקופה, שהיתה תקופת מעבר בין תום להתפכחות, בין דור הוותיקים לדור ההמשך בתרבות הישראלית.
בתקופה שבה צילם שי את התמונות, נראו הדברים ברורים מאליהם, כמעט נצחיים- אבל מפרספקטיבת הזמן שחלף, העמיקה ההבנה שמדובר ברגעים חד-פעמיים, שלא יחזרו עוד. זהו אחד מקסמי הצילום של משה שי: לכידת הרגעים הספונטניים, הלא מתוכננים וה"לא נכונים" כביכול.
המצולמים, כולם אנשים ידועים, נראים בהפסקות בין הצילומים, מאחורי הקלעים – עם סיגריה, חולצים נעליים, מתרווחים, ברגעים שבהם הניחו לרגע את הפרסונה הציבורית שלהם בצד והיו הם עצמם. רובם ככולם היו אז נגישים, נטולי מחיצות, חלק מאיתנו. רוב המצולמים לא חששו ואף שמחו להצטלם, אם כי כולם, מטבע הדברים, קיוו שיצאו "מוצלחים" או במיטבם.
אלא שגם המושג "צילום מוצלח", בעידן הפילם שלפני הצילום הדיגיטלי והסמארטפון, היה אחר: גולמי יותר, ישיר יותר, ללא פוטושופ. היה בלתי אפשרי להחליק קמטים וסימני גיל, בלתי אפשרי לעבור על תמונות בזמן אמת, לבחור, לתקן, לצלם מחדש. הצילום היה בבחינת "זה מה יש" – ומה שיש זו האמת, המציאות כמו שהיא, או כפי שהייתה. כריאליסט מושבע, גם בעידן הצילום הדיגיטלי שי הוא מחסידי הצילום הישיר, הטבעי, המושקע אך לא "משופץ", ורצוי אף לא מבוים.
העבודה על הספר והתערוכה אילצה את שי להיכנס אל תוך הררי הנגטיבים והקונטקטים שצילם אז, בכדי למיין, לבחור ולטפל בתמונות – מלאכה סיזיפית, טכנית ונפשית כאחד, שעשה באהבה רבה.
כאשר נשאל על הכנת הספר והתערוכה, ציין שי: "כולם היו בני, את כל הפריימים אהבתי, כל אחד בדרכו. מצאתי שם רגעים נוסטלגיים, לעיתים מרגשים, חלקם היסטוריים. חיפשתי את התמונות שיעבירו באופן הנאמן והמעניין ביותר את הניחוח ורוח התקופה ההיא, כש'היה פה שמח'. אני מקווה שהצלחתי".
התערוכה פתוחה לקהל מבקרי היכל התרבות, בעלי כרטיס כניסה, בשעות המופעים בלבד.
